עליתי ארצה ביולי 1990 ולקח מעט מאד זמן עד שסדאם חוסין הביא לי את מתנת "ברוך הבא לישראל" שלי. שישה חודשים לאחר הגעתי, המשיגאנע העירקי ירה 39 טילי סקאד לישראל. אזעקות הושמעו וכמו כל הישראלים האחרים, אני ומשפחתי ישבנו בחדרים האטומים שלנו בתקווה ובתפילה שנעבור את זה בשלום. כששמענו את האזעקה, הדבר הראשון שהיה עלינו לעשות זה לחבוש את המסכות שלנו… מסכות גדולות, לא-נוחות ומפחידות! שירותי הביטחון הישראלים חששו שסדאם חימש את הטילים בראשי נפץ כימיים ולכן כל אזרח, תושב ותייר קיבלו מסכות אב"כ. נסענו איתם לכל מקום כי לא יכולנו לדעת מתי האדם הרשע הזה ילחץ על כפתור ה"אש". אלה היו החיים בראשית שנת 1991.
קופצים קדימה לשנת 2020. הרבה השתנה בעולם ודברים שאנו משתמשים בהם מדי יום אפילו לא היו קיימים עוד ב"ימים ההם". אמזון, גוגל, פיצה האט כשרה… איך שרדנו? אתם יודעים שבשנת 1991 הרב קרליבך היה היחיד שהתפלל בניגוני קרליבך, אף אחד לא הכיר טבעונים, היה "פיתוח פילים תוך שעה" בכל רחוב במנהטן והדרך הכי מגניבה לשלוח מכתב היה באמצעות פקס? ובכן, אחרי כל הטכנולוגיה והמודרניזציה הזו, דבר אחד לא השתנה… אני עדיין מסתובב עם מסכה!
כן, המסכה הצטמצמה מאד ומתקפלת יפה לתוך כיסי (לעולם לא יכולתי לעשות את זה עם מסכת האב"כ שלי) אבל היא עדיין מסכה. כמו כולם, יש לי מסכה רזרבית בתיק הטלית, במכונית, במשרד ובכיס המכנסיים (אגב, מעולם לא הייתה לי אף מסכת אב"כ רזרבית…) אבל היא עדיין מסכה. המסכה של היום מגיעה בצבעים ובצורות שונים ולרבים יש לוגואים ומסרים, אבל לא משנה מה יעשו לה… היא עדיין מסכה. בקיצור; לבשתי מסכה בשנת 1991 ועדיין לובש מסכה בשנת 2020.
בעוד שמסכות אלו שונות לחלוטין בתכנון ובייעוד, התגובה אליהם די דומה. בשנת 1991 הגדרתי את עצמי אנטי-מסכות. ראיתי את מסכת האב"כ ככניעה לטרור. לא רציתי לשבת בחדרי ולהאזין לרדיו היכן שצפוי היה ליפול הסקאד. רציתי שהרדיו ידווח איפה הטילים הישראלים שלנו נוחתים בבגדאד. רציתי שהאויב ילבש מסכות אב"כ… לא אנחנו. התפללתי שמטוסי קרב ישראלים יטוסו מעל עירק – כפי שעשו כמה שנים קודם לכן כשפוצצו את הכור הגרעיני. ובמקום זאת, אזעקות הושמעו, אספנו את הילדים הבוכים, רצנו לחדר האטום והלבשנו את המסכות. כן, עשיתי את זה (טוב, רוב הזמן… פשוט לא בשעה 02:30 לפנות בוקר, כשהגעתי למסקנה שעדיף שהרקטה תיפול מאשר להעיר ילדים ישנים) אבל ממש לא אהבתי את זה. בעיניי המסכה הייתה סמל של חולשה ופחד ורציתי שהעלייה שלי תהיה חזקה ועוצמתית! ברוך ה', עברנו את אותם הימים המאתגרים ומסכת האב"כ אוחסנה.
עכשיו 29 וחצי שנים לאחר מכן והפעם, אנחנו לא מחכים לאזעקות ואנחנו לא חובשים את המסכות בבתים שלנו. בשנת 2020 המסכות שלנו נלבשות בעיקר בחוץ, כשאנחנו סביב אנשים אחרים ולא בגלל סדאם חוסין אלא בגלל אויב אחר; נגיף מזערי ובלתי-נראה שנקרא קורונה, קוביד-19 או החביבה עלי שהמציא הנשיא טראמפ; "הוירוס הסיני". שוב, מחלוקת עניין המסכות היא בחזית כשאנשים בעד, נגד, ומה שביניהם (מה שזה אומר…) תאמינו או לא, בזמן שהייתי בחור אנטי-מסכה בשנת 1991 אני למעשה מאד פרו-מסכה בשנת 2020, אך מסיבה אחרת לגמרי. אני לא "בעד-מסכה" מכיוון שאני מאמין שזה עוזר לשמור עלי, עליך, או על מישהו אחר. אני "בעד-מסכה" כי אני יודע כמה זה חשוב לאחרים. נקודה.
בשנת 1991, אם לא הייתי חובש מסכה, אף אחד לא צעק "בוז" כי אם הסקאד היה נופל והיה מלא בחומרים כימיים שהייתי אמור ללמוד עליהם בכיתה י"א, ההוא שללא המסכה (אני) הייתי היחיד שמושפע. לכן אנשים הסתכלו עלי כאילו הייתי מוזר (אני רגיל לזה…) אבל ממש לא היה אכפת להם אם אחבוש את המסכה או לא. בשנת 2020 זה משחק אחר לגמרי. אנשים מסתכלים על מי שלא חובש מסכה ורואים סכנה לעצמם, ויודעים מה? תפיסה היא מציאות! אם מישהו/י מרגיש שהם בסכנה אז הם כן! לא משנה מהם העובדות או מה אומרים אנשי אנטי-מסכה. אנשים כיום עצבניים, דואגים ומתוחים ועצם העובדה שהפחדים הללו מוצדקים או לא, זה לא משנה. לכן, אם אוכל להקל קצת על חלק מהפחדים הללו ולעזור להרגיע את שכני על ידי חבישת מסכה מצחיקה ככל שתהיה, אעשה זאת בחיוך… למרות שלא תוכלו לראות אותי מחייך!
לסיכום; בשנת 1991 בזמן שהמתנתי לSCUD (=טיל סקאד), לא פעלתי על פי הכללים, ובמקום זאת שתיתי BUD (=בירה)… אבל בשנת 2020 אני מוכן לTASK (=משימה) על ידי דאגה לשכנים וחובש את הMASK (מסכה).
בואו נעבור את התקופות המאתגרות הללו יחד, ונצא מהימים האלה חזקים ומאוחדים יותר מבעבר.